1. בפרקי אבות, חז"ל מציגים שני סוגי מחלוקת: "המחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים" (אבות ה:יז). הלל ושמאי הם הדוגמה ל-"מחלוקת שהיא לשם שמים". רמב"ם מציין בהקדמתו למשנה, שייחודה של מחלוקת זו היה בנאמנות שני הצדדים לאמת. במסכת עדויות פרק א', סדרת משניות הדנה בשינויים בעמדתו של בית הלל כאשר בית שמאי הביא טיעונים חזקים יותר מאלה של בית הלל עצמם. כלומר, המסירות לאמת הנחתה את ההחלטות והמדיניות. עד היום, תלמידים לומדים ומשתתפים במחלוקות אלה – המקיימת והמנחות את מסורת עמינו.

לעומת זאת, המחלוקת שאינה לשם שמים "זו מחלוקת של קורח". לגבי הטענה של קורח ועדתו כלפי משה ואהרון מציין רש"ר הירש: "ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם, אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. במסווה של ייצוג ענייני הכלל הם בקשו לספק את האינטרסים של עצמם...וכך ניסו לדחוק את רגלי משה ואהרון ולשלול מהם את מעמדם." משה ואהרון חיפשו אמת וצדק. אך לפי הירש הדבר היחיד שאי-אפשר היה להוכיח באופן רציונאלי היה האמת הפנימית שבשליחותם. לכן, כנגד לשונו השנונה והטקטיקה הפופוליסטית של קורח, נשארה למשה ואהרון תגובה אפשרית אחת: ליפול על פניהם בפניה אל ה' כדי להוכיח את אמיתת השליחות. כאשר התברר שצד אחד רודף כוח וכבוד עצמי וצד שני רודף צדק ואמת, הפתרון למחלוקת היה לא לקיים אותה בכלל.

2. מנהיג ראוי רואה בתפקידו שליחות שדורשת נכונות לוויתור על כל טובת הנאה אישית. בהמשך הסיפור, משה מתלונן לה' על קורח ועדתו: "לא חמור מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". משה, העניו מכל אדם, לא מבין: "מה עוד הם רוצים ממני?" הוא שואל בתסכול. בהפטרה, שמואל בא בטענה דומה כלפי העם: "וחמור מי לקחתי ואת מי עשקתי את מי רצותי מיד מי לקחתי כופר?" כמו משה, טוהר המידות של שמואל לא עמד בספק.

אך למסירותם של משה ושמואל לשליחויות שלהם היה צד שלילי, כאשר יש יותר מרמז אחד להזנחת צרכי המשפחה.  גם משה וגם שמואל נכשלו במידה רבה כ"בעלי בתים". אצל משה, התעלמות מחיי המשפחה החלה בהזנחת מילת בנו וכלה בפרישה מלאה מחיים משפחתיים. ש"י עגנון כתב סיפור קצר ומאלף "בני שמואל" (בספר אלו ואלו) ובו בניו של שמואל הנביא מופיעים לפני החכמים בחלום על-מנת להגן על עצמם מפני האשמה ש"יטו אחרי הבצע ויקחו שחד ויטו במשפט". הם מסבירים שאביהם היה כה עסוק בענייני הציבור והקפיד לא לקחת כלום לעצמו, וכתוצאה הזניח את משק הבית. הבנים היו חייבים גם לדאוג לעצמם, וגם לכלכל אלפי בעלי דין ואורחים שהגיעו לבית המשפחה. לא הייתה ברירה אלא לקבל שכר טרחה, ובגלל זה האשימו אותם ש"יטו אחרי בצע". כך או כך, שמואל הנביא, שייסד את ממלכת ישראל, נכשל בחינוך ילדיו.

3. התורה מראה לנו שמנהיגות אפקטיבית חייבת להיות החלטית בהפעלת כוח.

התנ"ך מלמד על שני סוגי נביאים – נביא אמת ונביא שקר. לעומת זאת, מקיאוולי, אבי ההגות הפוליטית המודרנית, טען שההיסטוריה מלמדת על שני סוגי נביאים אחרים – מזוינים ובלתי-מזוינים. נביא ללא נשק, תורתו נידונה מראש לאובדן, לתורתו של נביא מזוין יש סיכו. הדוגמה המובהקת שלו לנביא מזוין היה משה רבנו שלא הסס לשלוף את חרבו כאשר נדרש לצאת לקרב נגד אויב חיצוני (דוגמת עמלק) או איום פנימי (דוגמת חטא העגל).

שמואל הוא עוד דוגמה לנביא מזוין. הוא הוציא את העם למלחמות על הפלשתים, ולמרות השגותיו הסכים לדרישת העם למנות מלך שימשיך לשמור על ביטחונם. כאשר שאול הסס בהפעלת כוח, לא הסס שמואל לערוף את ראשו של מלך עמלק ולהחליף את השלטון.

אמנם היו לקורח התכונות הדרושות לפוליטיקאי מוצלח: יכולת דיבור, יחסי אנוש מעולים, וכישרון לסגור דילים וליצור קומבינות. אך ראשית כל, מנהיגות אמיתית דורשת מסירות לצדק ולאמת, תחושה של שליחות הגוברת על כל יצר לטובת הנאה אישית, אומץ הלב להשתמש בכוח בעיתוי ומינון הנכון, ושיקול הדעת להבחין באיזה נסיבות הוא דרוש. לכן ספר תהילים מכיר בעליונות המנהיגות של שלושת המייסדים של עם ישראל. "משה אהרון בכהניו ושמואל בקורא בשמו קוראים אל ה' והוא יענם". מי ייתן ויישלחו אלינו מנהיגים הראויים להיענות כזו!

עיון ודיון
הרב ד"ר אלכסנדר אבן חן, מרצה בכיר למחשבת ישראל במכון שכטר למדעי היהדות

ניתן לקרא במספר מקומות  בספר במדבר  על קריאות תגר  על מעמדו של משה. למשל:
וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה:
וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה:
וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת משֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי משֶׁה כְּלָאֵם:
וַיֹּאמֶר לוֹ משֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהֹוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהֹוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם:
(במדבר יא, כו-כט)
 וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח:
וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע יְהֹוָה:
(במדבר יב, א-ב)
וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:
וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:
וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה:
(במדבר טז, א-ג)

1. במקרה הראשון מסופר על שני אנשים, אלדד ומידד, שהחלו להנבא. יהושע רואה בכך איום על מעמדו הייחודי של משה וממהר להתייצב בפניו כדי לדווח. תגובת  משה רגועה – "הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהֹוָה נְבִיאִים".
o למה משה רגוע? האם לא היה עליו לחשוש שהדבר עלול להתפתח בדרכים שתערערנה את סמכותו?
o למה לא הגיב משה בדרך דומה לדברי קרח? האם קיים הבדל בין המקרים?
o האם ההתקוממות של קרח היתה נמנעת לו משה הגיב בצורה חריפה יותר במקרה של אלדד ומידד?
2.  במקרה השני מסופר איך אהרן ומרים מבקרים את משה וטוענים: "הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר יְהֹוָה הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר".
o האם אין צדק בדבריהם?
o האחים וודאי שמעו את תגובת משה לנבואת אלדד ומידד. האם לא היה על משה להכיר בכך שגם מרים ואהרן זכו במעלת הנבואה?
3. במקרה השלישי אנו קוראים שקרח ועדתו מתייצבים מול משה וטוענים: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה".
o למה משה לא עונה מיד כפי שענה במקרה של אלדד ומידד? האם משה התחרט על תגובתו במקרה של אלדד ומידד?
o האם המסופר בקטעים אלה מעיד על כשלון מנהיגות של משה?
o האם נהג משה בחוסר אחריות כשלא הגיב בחריפות במקרה של אלדד ומידד, או שמא להיפך? אולי נהג משה בתבונה במקרה של אלדד ומידד, וכך היה עליו להגיב במקרה של קרח ועדתו, אלא שהוא איבד את עשתונותיו, וכישלון מנהיגות זה הוביל לעימות ולמותם של רבים?
o אפילו אם קרח ועדתו ביקשו למרוד, האם לא היה על משה לנסות ולנהל עימם משא ומתן בתקוה להגיע להסכמה?
o האם ניתן היה לנסות להגיע להסכם?
o האם הסכמת משה לניהול משא ומתן היה נתפס כחולשה? האם היה הדבר מחריף את העימות?