על המן כתוב בתהילים: "וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל וְדַלְתֵי שָׁמַיִם פָּתָח: וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל וּדְגַן שָׁמַיִם נָתַן לָמוֹ:  לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ צֵידָה שָׁלַח לָהֶם לָשֹׂבַע" (תהלים עח, כג-כה). על דברים אלה מאירים חז"ל "שחקים - שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, שנאמר ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל"  (תלמוד בבלי מסכת חגיגה יב ע"ב). וכן כתוב על המן: "שָׁאַל וַיָּבֵא שְׂלָו וְלֶחֶם שָׁמַיִם יַשְׂבִּיעֵם" (תהילים קה, מ).  במסכת יומא (עה ע"א) חלוקים חז"ל באשר לטעמו המופלא של המן: "רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: טעם כל המינין טעמו במן, טעם חמשת המינין הללו [דהיינו: "אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה) שאכלו במצרים] לא טעמו בו. וחד אמר: טעם כל המינין טעמו טעמן וממשן, והללו - טעמן ולא ממשן".

המן – דגן השמים ולחם האבירים הנטחן לצדיקים בשחקים, לחם שמים אשר טעם כל המינים בו – לא מצא חן רב בעיני בני ישראל: "ְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, ו), ואולי מתקבל הרושם שהיו בני ישראל כפויי טובה. והנה, בפרשת עקב מתואר המן כך: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג). מפסוק זה מתקבל הרושם שהמן לא היה מצרך כה מופלא. אדרבא, כל מטרתו היתה להעמיד את בני ישראל במבחן.

וכך כתוב בגמרא: "המאכלך מן במדבר למען ענתך – רבי אמי ורבי אסי, חד אמר: אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, וחד אמר: אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל" (יומא עד ע"ב). מסביר רש"י: "אין לו פת בסלו - אוכל היום ודואג על למחר. אינו רואה ואוכל - אכילת המן טועם טעם כל המינים ואינו רואה אלא מן." כלומר, גם חז"ל הבינו מפסוק זה שבני ישראל סבלו מאכילת המן. על-פי גישה אחת, מקור הסבל נבע מכך שהמן היה מגיע מדי יום ביומו אך לא ניתן היה לאגור אותו או להשאיר ממנו עד למחרת, כך שהעבדים המשוחררים לא היו בטוחים האם יהיה להם אוכל למחרת (שמות טז, יט-כ). על-פי הגישה השניה, – נבע הסבל מכך שאמנם המן היה מופלא וטעמי כל המינים היו בו, אבל יהא טעמו אשר יהא, הוא תמיד נראה כמו מן.

1.     מה ביקשו ר' אמי ור' אסי ללמד באומרם שלא היה במן טעם חמשת המינים או טעמם של חמשת המינים היה אך לא ממשם? על מה נסמכת הגישה לפיה "ואינו רואה אלא מן"?

2.     במצבם כעבדים, נשללה מבני ישראל תקוה. כנראה שרעיון זה עומד מאחןרי הסברה שבכך שלא נותר מן המן עד בוקר היה בו משום ענוי. מה היתה החשיבות בכך שלא ניתן היה לאגור את המן? למה דווקא בכך נסה ה' את בני ישראל? מה ההבדל בין המסר הערכי בגישה "אוכל היום ודואג על למחר" לבין המסר המועבר על-פי הגישה "אינו רואה ואוכל"? האם גישת "אינו רואה ואוכל" דומה לגישה "טעמן ולא ממשן"?

3.     "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם". האם, בהקשר, הכוונה היא שהאדם זקוק ליותר או שמא שהאדם יכול להסתפק בפחות?